משפחה
איתמר
חנן אהוב ,בערב ליל הסדר נסענו חזרה מהצפון לסבא וסבתא ומרוב געגוע וכאב כל הדרך בכיתי אני משער שהיית משקשק אותי ונותן לי משהו מתוק אבל הרגשת ששום דבר לא יעזור. ליפני החג אני ואבא ירדנו להעי וממש שמעתי אותך בראש אומר את הוואו האופייני שלך כשאתה מתפלא מהנוף או שאול אותי מה איתי וצוחק על הרב לחשבון.אחר כך ממש ראיתי אותך מתפלל עם ידיים פרוסות ועם ציצית מעל הבגדים .ואז ליל הסדר הגיע והייתה כל כך חסר שם ,ראיתי אותך בעיני רוחי שמח ומחויך עוזר לסבא לנהל את הסדר ,שאול את סבתא על ההיסטוריה המשפחתית ומתחקר אותה לאיזה עיר היא הייתה חוזרת ,מסתחבק עם יניב או שאול את אחינועם אם היא הייתה רוצה שהייה לה קרן של חד קרן על הראש. במהלך ההגדה מצד אחד מקליל ומשמח את האווירה ומצד שני קורא ברצינות ומשתף תובנות משמעותיות.כמובן שמגיעה המנה האחרונה אתה מתלהב ומנסה להאכיל את רבקה .ובסוף הערב אתה מוצא את עצמך שוטף כלים ומדבר עם סבתא ודנה. וכמובן שבקטע שהכי זכור לי ,שירת המה נשתנה אתה מכריח אותי לעמוד ולשיר עם הילדים בקול תינוקי בעודי מתפדח ,ככה הרגשתי בכל פחד ואתגר קטן כגדול אך אתה עוזר לי לשבור את מחסום הפחד האם זה כשאני מפחד לעבור את הנהר או לעלות למקום גבוה וגם אם אתה מפחד אז אתה תעלה כדאי לעזור לי להתמודד גם כשהלכתי לבדיקה בבית חולים והייתי בלחץ אז הרגעת אותי לעיתים בדרכך הצינית ולעיתים ברצינות עם מילות עידוד עמוקות.אאני כל כך פוחד לחיות סאת החיים האלה שאתה רחוק מפה פיזית אבל אנסה להשתדל להמשיך ולדעת שאתה נמצא שם ועוזר לי בתוכי אני מרגיש ש"אל תפחד אתה לא לבד".ושאני חושב בדיכאון מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות אני בעיקר רוצה לצרוח את הגעגוע הכאב והחוסר אך מרגיש שגם אהבה והחיבור אליך רק גדלו השנה.
אוהב וכך כך מעריך,
פודי
דביר
מאז המוות של חנן הרבה ממני מת. התפילה שבי כבתה, המוסיקה שהחייתה אותי יבשה והפכה לתפלה באוזניי. לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי להודות בטוב שקיים. במשפחה, בחברים.
לא כתבתי תקופה ארוכה. הכתיבה כמו חוצבת בסלע את המציאות הקשה. מנציחה ומפרטת את הכאב ואת הצער. אך העדר הכתיבה משכיח גם את הגבורה, את החיות, את החיוך והשנינות, את הכנת הלימונארק לקול שירי שישי בצהריים, את ימי חמישי עם בירה ביד מול משחק כדורסל, את החלומות והשאיפות, את הבית שהיה.
אספר לכם קצת על חנן כמו שאני ראיתי אותו.
מאז שאני זוכר את עצמי, חנן היה שם בשבילי, מתווה את הדרך. מדריך אותי ומדרבן אותי להשתפר. להיות שם בשביל האנשים שאני אוהב. להיות האני הכי טוב בשביל המשפחה, החברים ובשביל להפוך את העולם לקצת יותר טוב משהיה.
אחד הדברים שחנן סלד מהם יותר מכל היה מסגרות. כילד הוא היה מבריז באופן תדיר מכל מסגרת. ביסודי היה ממריד את החברים להבריז בהפסקת הצהריים הביתה. שם הם היו מכינים ארוחת צהרים שווה ורואים סרט. באותם שנים הבית שלנו היה מהבתים היחידים בהם הייתה טלוויזיה כך שביתנו היה מוקד עלייה לרגל לחברים. חשוב לציין שכשאני אומר טלוויזיה אני מתכוון לקופסה ישנה וענקית, שמשדרת חינוכית כל עוד אחד מהחברים מחזיק את האנטנה בזווית בה כל שינוי קל ישבש את התמונה. שיא הטכנולוגיה.
חנן אהב לספר שהגיע מבחינתו לשיא כאשר היה בכיתה ד'. שנת הפלאים הזאת הייתה כאשר זכה בתחרות הקליעה "יד הזהב" בחוג הכדורסל של הישוב, זכה חידון השמיטה הגדול של הבית ספר היסודי, היה מהטובים בחשבון בכיתה ואפילו היה מצליח להגיע בקפיצה למשקוף של שער הכדורגל (הישג מרשים ללא כל ספק). באותה השנה חנן לשיטתו איבד עניין בלימודים ומאז למשך שנים היה מבריז סדרתי, קורא ספרים באופן מרדני מתחת לשולחן בשעת השיעורים, ובאופן כללי הגדיר את עצמו כשומע חופשי.
עם כל זאת חנן היה חביב המורים. איש לא עמד בפני החיוך השובב והשיער הבלונדיני. בחטיבת הביניים למנהל החטיבה היה מנהג מפוקפק משהו לחלק קרואסון ופחית לילדים שאהב ובעיקר לאלה שניסה לגייס אותם להישאר באותו המקום לתיכון. חנן היה גורף סדרתי של פינוקים מאותו המנהל. כשאני הייתי באותה החטיבה אם חלילה הייתי מאחר, הייתי מתגנב בשקט בברכיים רועדות כדי שלא איענש ואחטוף צעקות מהמנהל. בניגוד אליי, חנן היה מגיע באיחור אופנתי של שעתיים-שלוש, וללא שום בושה היה צועד ישירות לחדר המנהל, פותח את הדלת ואומר: "מה המצב? אפשר קרואסון ופחית?". מיותר לציין שללא שום עונש היה יוצא עם חיוך ועם מבוקשו עתיר הקלוריות.
באותה התקופה, סבלתי מילדים שהיו אלימים וגסים כלפיי. מבחינת חנן, כל מי שפוגע במשפחה שלו, פוגע בו וישלם את המחיר. חנן היה בחור חזק תמיד. אחד מהאנשים הכי חזקים שפגשתי מעולם. חנן הפך לשומר שלי. אחרי שיחת הבהרה עם אותם ילדים הם לא העזו להציק לי שוב.
מבחינת חנן אין דבר יותר טבעי מהאחראיות כלפי המשפחה והאנשים האהובים עליו. זה היה טבוע בו באופן מאוד בסיסי. במהלך השנים אמא שלנו סבלה מבעיות בריאותיות שהקשו עליה לתפקד. מגיל יחסית צעיר היה עלינו לעזור בבית במשימות שונות, מסידור הבית להכנת אוכל ועוד. אני לעיתים הייתי מקבל את זה בחוסר חשק, אבל מבחינת חנן זה היה ברור לחלוטין, לא נתון לדיון. הוא שם בשבילנו.
לאחר החטיבה חנן לא מצא את המסגרת הנכונה לו בתיכון והתסובב בין מספר מסגרות. כל מסגרת שניסתה לכפות עליו סדר יום, דרישות לימודיות או ניסתה למשמע אותו באיזה שהוא אופן הייתה נפסלת מיד. כזה היה. נשמה חופשית.
לאורך כל הדרך היה ברור שחנן מבריק. הכישרון שלו היה להצליח במבחנים שילדים אחרים היו לומדים אליהם במשך שנים בעוד הוא מאלתר בקלילות על חומר שראה אותו בפעם הראשונה במבחן.
לדוגמה, כאשר ניגש לבגרות בגיאוגרפיה ונשאל על הקו הירוק, הוא כתב שהקו הירוק נקרא כך מכיוון שמעבר לקו הירוק הייתה רעייה של עיזים בידי הערבים ועל כן לא נותרה שם צמחייה ירוקה. ולכן כשמסתכלים בתצלומי לווין ניתן לראות כי יש אזור ירוק ואזור שאיננו ירוק. ולפיכך, הקו הירוק. תשובה זאת אמורה לקבל 100 על יצירתיות אך מעט מאוד על קשר לעובדות. חנן היה גאה מאוד על יכולות האלתור הללו.
לחנן בדרך כלל היה קשה לקבל החלטות גדולות. כשבסוף השמינית עשה שבו"שים הוא לא הצליח לבחור לאן הוא הולך בשיעור א'. לאחר שאבא שלי ראה שלחנן קשה להחליט הוא החליט לרשום אותו לישיבה בעתניאל ולשלם את דמי המקדמה (אם אני לא טועה כמה מאות שקלים) חנן לא היה מסוגל לחשוב שאבא שלי ישלם והכסף הזה ילך לריק ולכן בלית ברירה הגיע לעתניאל.
אני חושב שבעתניאל זאת הייתה הפעם הראשונה שחנן ממש מצא את עצמו. הוא היה בסביבת אנשים מאוד מוכשרים וחכמים, באווירה של לימוד מתוך חופש ולא מתוך כפייה. בתקופה הזאת היה ניתן לראות כמה הוא מעצב את התפיסה שלו, את האדם שהוא רוצה להיות.
חנן היה המלך הבלתי מעורער של ההטרלות. כשסבא היה שואל אותו אם לא הגיע הזמן כבר להתחתן הוא היה משווה ומעלה. "סבא, אתה חושב שיתאים לי נזם? אולי אני אעשה עגיל?" כשחבר היה מלא יותר מדי בעצמו חנו היה מתחיל לכנות אותו "כבוד האדמור" או "מרן", קד קידה כשהוא נכנס לחדר ונוהג בו גינונים מוגזמים של כבוד. גם עליי הוא היה מסתלבט כשהייתי מנגן לי מנגינות מלנכוליות במבט עצוב.
במהלך התיכון לחנן היה פריצת דיסק ולכן כשהגיע הזמן שלו להתגייס לא היה לו פרופיל קרבי בשביל להתגייס יחד עם החברים שלו לגולני או לשריון. אך מבחינת חנן מה זה כבר איזה טופס מטופש שאומר לו שהוא לא יכול? מבחינתו להיות ג'ובניק היה עלבון לא יתואר. כך שבמהלך החודשים לפני הגיוס חנן היה עסוק מסביב לשעון בחיפוש אחר פתרון. מישהו שייקח אותו לתפקיד משמעותי. הפתרון בא בדמותו של רב-סרן מהישוב שלקח את חנן לתפקיד בחפ"ק שלו, כקצין אג"מ בחטמ"ר בנימין. חנן, עם הפריצת דיסק וטירונות של שבועיים שבמהלכה הם למדו איך לשטוף כלים (עם חומרים כימיים שקיימים רק בצה"ל) הרבה יותר משלמד איך להשתמש בנשק, לא היה יכול להיות יותר גאה בעצמו. הוא הגיע לתפקיד יותר מבצעי מכל החברים שלו. כמה היה יכול להיות נחמד אם היה הולך לתפקיד משמים בשלישות כלשהי. אבל זה פשוט לא היה יכול לקרות. זה לא חנן.
לאורך תקופת השירות שלו חנן היה עם חבורה של אנשים שהיו ההפך הגמור מהעתניאלים הרכים שכותבים שירה והוגים בפילוסופים רנדומליים מהעת החדשה. הוא מצא את עצמו עם חבר'ה "ערסים" מהקריות, מבת עין ומושבים שכוחי אל בדרום. חנן היה מספר סיפורים בחסד. עד היום לא שמעתי אף אדם שאפילו מתקרב לאיך שחנן היה מספר סיפור.
הסיפורים של חנן מאותה התקופה היו מהמצחיקים ששמעתי בחיי. ביניהם סיפור על אייפון מקולקל שאחרי ששמו אותו בשבת בארון הקודש חזר באופן פלא לתחייה, וההלם המוחלט של חבריו הערסים כששמעו ממנו שצריך לטובל כלים במקווה לפני שימוש ראשון בהם.
כשהוא היה מספר את אותם הסיפורים היינו צוחקים עד שהבטן הייתה כואבת ודמעות היו בעיניים. תמיד אמרנו לו שהוא צריך לכתוב ספר. הלוואי והיה לי ספר כזה. קצת לצחוק עכשיו לא היה מזיק.
אבל לא כל מה שעבר על חנן בשירות היה מצחיק. חנן היה בכוח הראשון שהגיע בפיגועים קשים כמו הפיגוע בנווה צוף והפיגוע בהר אדר שהיו בתקופתו. חנן ראה שם דברים מאוד קשים והם נחרטו לו עמוק בנפש.
לאחר השירות חנן חזר לישיבה ובמהלכה הוא התחיל לחשוב על מה ירצה לעשות בעולם המבוגרים. תמיד הניע אותו הרצון לעשות טוב. בגלל שלא למד בקירוב מכיתה ד עד יב תעודת הבגרות שלו הייתה מינימלית. לאחר הישיבה הוא היה קצת אבוד. מצד אחד מאוד חכם ועם יכולות גבוהות, מצד שני בלי נתונים שמאפשרים לו להתקבל לכל מקום שירצה.
לאורך כל תקופת ההתלבטות חנן המשיך ללמוד קורסים חינמיים במגוון תחומים, בביולוגיה, כימה, מדעי הצמח ומדעי המחשב. בשלב מסוים הוא הראה לי שיש תואר בביוטכנולוגיה במכללת הדסה. זה היה נשמע לו מעניין. הוא שאל אותי מה אני חושב על זה. אני מכיר את חנן, וידעתי שאם אני אעודד אותו להירשם זה לא יקרה בחיים. אז הלכתי בדרך היחידה שהייתה הולכת איתו. אמרתי לו: "עזוב אותך חנן, זה לא בשבילך. זה לאנשים רציניים שבאמת רוצים ללמוד ולהצליח". החץ שיריתי הגיע ליעד שלו והוא נעלב. הוא אמר לי: "אתה תראה מה זה, אני עומד להתקבל ולהיות הכי טוב שם".
לא היו לו את הנתונים המספיקים אבל הוא הצליח לקבוע מפגש עם ראש החוג. בפגישה, הוא הצליח להרשים אותו מאוד. כמו שהרשים את המנהל בחטיבה, כמו שהרשים את הקצין בצבא, כך גם את ראש החוג הצליח להקסים ולשכנע אותו לקבל אותו לתואר. עם בגרות מינימלית, ובלי הרבה ידע קודם, חנן נכנס באובססיביות ללימודים. הרעיונות ריתקו אותו והעסיקו אותו כל היום. הוא היה אומר לי: "אתה מבין שאשכרה העולם עובד ככה? זה מטורף".
הוא הצטיין שם בצורה לא רגילה. לפני מספר חודשים, כשחנן כבר לא בין החיים, קיבלנו בשמו תעודת מצטיין המכללה. כמה הוא היה שמח. כמה שאני גאה בו.
בשנים האחרונות חנן התלבט כל הזמן בין ללכת לעשות תואר שני בביולוגיה לבין ללמוד רפואה במסלול הארבע-שנתי. כמות הפעמים שהתייעץ ודיבר איתי על כך היא כמעט אין סופית. בחודשים האחרונים לחייו דיברנו על כך שהוא ילך להיות רופא ואני אהיה חוקר לביולוגיה וביחד נקים מרכז שיתן מעטפת רפואית ומחקרית מלאה לאנשים עם מחלות וקשיים תפקודיים שונים. הוא היה אומר לי, אנחנו נרוויח כסף ונקנה לאבא ואמא בית גדול, עם בריכה טיפולית לאמא וחצר עם נוף לאבא. זה משהו שהעסיק אותו המון.
בערך בתקופה שאני התחלתי לצאת עם אשתי טל, חנן התחיל לצאת עם רבקה. הוא היה מאוד סודי בתחומים האלה ובמשך חודשים הוא לא סיפר לנו דבר, אבל לי היו את החשדות שלי. הוא היה משגע אותי פחות. נעלם בערבים וחוזר לפנות בוקר. ויותר מהכל, היה לו מין אור בעיניים. שמחה של אדם שמצא את שחיפשה נפשו.
חנן התחיל לדבר איתי על כך שאני וטל, הוא ורבקה נמצא ישוב ונגור כשכנים. אהבתי את הרעיון מאוד. תמיד רציתי להיות קרוב אליו. הכי הרבה שאפשר.
בבוקר השביעי באוקטובר אני וטל הלכנו לארוחה בדירה של חנן. בדרך כבר התחילו האזעקות. בשבת גילינו ששלמה, אחיה של רבקה נפצע במהלך הלחימה במוצב סופה ונמצא בבית החולים. בשעה שחנן ורבקה עשו את דרכם לבית החולים, אני נקראתי למילואים וירדתי דרומה. לא כאן המקום להאריך על החוויה שלי באותם ימים טרופים, אך רק אומר שהידיעה שרק אני מהמשפחה נמצא בקו החזית חיזקה אותי ונתנה לי ביטחון.
חנן לא היה משובץ ליחידת מילואים. הוא נשאר עם רבקה לתמוך בה ובאחיה במהלך החודש הראשון. אך הוא לא היה מסוגל לחיות עם התחושה שהוא נמצא מאחור בעוד אנשים אחרים מסכנים את חייהם ומגנים על גורל ארצנו. הוא הסתובב כאריה בכלוב וכל הזמן ניסה למצוא מקום במילואים שיהיה מוכן לקחת אותו.
למזלו, לרוע מזלנו, דרך אותו המפקד שהיה תחתיו בסדיר, חנן מצא תפקיד כחפ"ק. כשחנן הודיע לי שהוא יורד לעזה נבהלתי. אמרתי לו: "מה? ממש יכניסו אותך ללחימה? הרי אתה לא מוכשר לכך". הוא ענה שהוא לא חושב שיכניסו אותו. כשהוא נכנס כחלק מצוות לוחם לתוך שטח הרצועה הוא נמלא תחושת גאווה עצומה. הוא נמצא שם, בחזית, עם הלוחמים, עושה את העבודה החשובה מכל.
עוד הספקתי לפגוש אותו בצבא כאשר הוא הגיע לבסיס שבו הייתי לתקן מכשיר קשר. יש לנו תמונה משם. כשהוא מחייך, מאובק, אך מלא גאווה.
לא אאריך על הפציעה או על אותם חודשים ארורים בבית החולים. אין לי את הכוחות לכך. אין אדם שצריך לסבול כל כך הרבה. אין אדם שהיה עומד בגבורה וברגישות יותר מחנן במצב הנורא שבו הוא היה. אני רוצה לזכור את חנן המחייך, השנון, החכם, המרדני, מלא הכוחות חיים, האחראי והאוהב.
זה חנן בשבילי.
חלק ממטרת הכתיבה הזאת היא על מנת לקחת חלק בתהליך ההחלמה שלי מהדבר הנורא שחווינו. חלק נוסף הוא הרצון לזכור את חנן כשם שהיה. הכי טוב בעולם. שאנשים ידעו איזה אח גדול היה לי. איזה גאווה זה להיות אחיו הקטן.
אך ישנו עוד חלק.
אני חושב שאנשים רבים רואים היום את המצב במדינה. את הרוע המוחלט שנחשפנו אליו. רואים את הסכסוכים הפנימיים והפוליטיקאים הקטנים. אני אישית מרגיש לעיתים חסר אונים למול המצב. לא יודע כיצד ואיך אני יכול לשנות את המצב.
ברגעים אלה אני נזכר בחנן, חנן עם השאיפות והחלומות, עם הרצון הפשוט להיות טוב. אני מבקש ממכם, אל תשבו על הגדר בזמן שהכל מתפרק. תהיו חנן. תקחו אחראיות. תבחרו בטוב ובנכון. תבערו את הרע הזה.
תהיו טובים. תהיו חנן.
אמא (מילים ל30)
חנני, זכיתי לאהוב אותך בכל כך הרבה דרכי ם
זכיתי לאהוב אותך כתינוק ופעוט.
אהבה מהקרביים- פועמת, מגוננת, מותשת לפעמים .
מרדימה בזרועותיי עד שתשקוט ,
מרימה את המוצץ שנפל, מנקה )בפי( ומגישה לך שתירגע,
לוקחת אותך לטייל בחוצות הישוב, מתגאה בילד כחול העיניים,
מנחמת כשאחיך הקטן פרק לך את מגדל הקפלות ובונה איתך מחדש .
מקריאה שוב ושוב את הספר על 'עוג, הענק הכי מוזנח בעולם'.
זכיתי לאהוב אותך כילד וכנער .
אהבה מהלב- סבלנית, משועשעת ודואגת, מכבדת את הצורך ש לך במרחב .
לוקחת אותך ואת אחיך למוזיאון המדע ולעין לבן .
מארגנת לך חגיגת בר מצווה לחברים ושמחה שאתה מסכי ם. כלומר, חושב שיניב ואני
סבירים דיינו ואתה יכול להראות איתנו בפרהסיה .
עוקבת אחרי החיפוש שלך את עצמך תוך החלפת מסגרות חינוך ומנסה לא להטיף,
מקבלת את הקשר שנהיה יותר מילולי בעוד המגע הפיזי הולך ומתמעט.
זכיתי לאהוב אותך כעלם, גבר צעיר.
אהבה מהראש- מתפעלת, סקרנית לבאות, ומוצאת בקשר הדדיות .
מקשיבה בשקיקה לסיפורים שלך:
סיפורים מהצבא ומהמפגש האנושי המגוון שהוא זימן .
סיפורים על חציבת הדרך בחזרה למסלול האקדמי אחרי שנות החיפוש.
סיפורים מהטיולים בחו"ל- עם פייגלין, רבקה וגם זה האמיץ שעשית לבדך.
סיפורים מחווית היציאה מהבית לדירה שכורה, על המפגשים החברתיים והדילמות
הכלכליות שהעצמאות מביאה איתה .
סיפורים מעבודת הסטודנטים המשונה עם היתושים .
ודרך כל אותם הסיפורים לומדת שאתה הופך להיות איש-
פרטנר לוויכוחים מחדדי חשיבה, להתייעצות, וגם משענת לעיתים, כבר לא רק יחסים
של מבוגרת וילד אלא יחסים בין שווים.
מקבלת באהבה את זה שאת התה והקינוח בסוף ארוחת שבת בפסגות אתה מעדיף
לשתות בחוץ עם יניב, שיחה של גברים בקצב גבוה .
רואה אותך מחזק את שרירי האחריות והדאגה לאחים ולהורים שלך )לפעמים קצת
יותר מכפי שצריך לדעתי(, רואה אותך גדל ולומד להיות בן זוג רגיש, אדיב ואוהב
לרבקה .
יודעת שרב הנסתר מן הגלוי כי אתה אדם דיסקרטי שאוהב לשמור את הקלפים קרוב
לחזה אבל לא דואגת, שכן כל החיים עוד לפננו ואתה תגלה לנו עוד חלקים ממך בזמן ובאופן שיתאים לך.
זכיתי לאהוב אותך כלוחם ופצוע ולהאבק איתך על חייך.
אהבה של הגוף כולו- כמו כמוסת זמן שנארזה בחט ף.
לתוך 7 השבועות האלו נדחסו קצת מזה וקצת מזה, ייצוג של כל האהבות כולן:
אהבה מגוננת- מוכנה להתחנן, לחקור, להתעמת לצורך ושלא, כשחושבת שאתה לא
מקבל את המענה הטוב ביותר.
אהבה מתנצלת- כשאתה מתעצבן עלינו ש לא נותנים לך ספייס או שלא מצליחים
להוציא אותך מטיפול נמרץ לראות שמש .
אהבה מייחלת מלאת ציפיה לבאות- כשהאמנו שהעתיד שלך טומן מסע שיקום לא קל .
אהבה משתוממת מלאת התפעלת- מהכוחות והנוכחות של ך. לראות אותך בתוך
הייסורים דואג לנו, ללא קול, בתנועות שפתיים ובהבעות פנים. מבקש מההורים
כשנסעו לראשונה לכמה שעות להתאוורר "סעו בזהירות". שואל אותי איפה רבקה או
האחים שלך ושמח כשאני אומרת לך שהם נחים קצת. מרגיע אותי כשאני מתנצלת
שצריכה לזוז לילדים בשבת בבוקר אחרי לילה במחיצתך ונהנה לשמוע על התוכניות
של יניב לעשות טיול אופניים עם יואל או על הקונצרט של אביגיל בבית הספר .
אהבה סבלנית- כשכל מה שנותר הוא לשבת ולהסתכל עליך נושם, לקפוץ בכל פעם
שהמוניטור מצפצף ולזמזמם לך "אל תפחד, אתה לא לבד".
זכיתי לאהוב אותך חנני, 26 שנים בכל כך הרבה דרכים-
כתינוק ופעוט, כילד ונער, כגבר צעיר וכלוחם ופצוע.
ועכשיו אני לומדת בכאב לאהוב אותך כמת.
דרך געגוע וזכרונות, דרך חיפוש קרבה למשפחה שלך, שלנו, דרך ספלים וקיפודים
קורצים. הפרק הזה עוד לא כתוב ואני עוד לא יודעת איך האהבה תתפת ח ולאלו
מחוזות היא תוביל אותנו, אבל אני יודעת חנני יקר, שאנחנו נלמד זאת עד יומינו
האחרון .
בקשה לי אליך חמוד,
כשיחזור לנו רגע הפח ד
תמצא את הדרך להושיט לנו יד ,
נסה להית קרוב אלינו,
לחבק במקרה שנרעד.
סבתא סופי
הסיפור של חנן.
אינני זוכרת את הרגע שטלי סיפרה לי על ההריון. מעניין, כי את ההודעה על ההריון עם דביר כן זוכרת, כי נלחצתי מאד. חנן היה אז בן שנה וקצת, טלי סטודנטית לרפואה שנה שישית, בחינות גמר וכו... גם את בעיות הגב ואישפוז בשמירת הריון עם חנן זוכרת היטב. יום חמישי אחה"צ, שעה חמש. אני ופליקס בדרך הביתה אחרי העבודה. טלפון מטלי. התחילו הצירים והיא בדרך לשערי צדק. עושים אחורה פנה, פליקס מקפיץ אותי לבית חולים שממנו יצאתי רק לפני כחצי שעה. חנני נולד מעט אחרי השעה 24. זוכרת בבירור, כי הלידה התחילה ב10.7.97 ורציתי שתאריך הלידה יהיה עגול, סיפרה 10. אבל חנני כבר אז היה בעל דעות עצמאיות. ואת זה נראה לא פעם בהמשך הדרך. 6-7 שעות ללידה ראשונה, לא נשמע הרבה. אבל לטלי היה לא קל. האפידורל לא כ"כ עבד, היא היתה מאד כאובה, אבל ממש גיבורה. זוכרת אותה גונחת מכאבים בשקט אבל מתנצלת על ה"צעקות". נדמה לי שרוני קורא תהילים. הספר של אלימלך מליז'נסק מתחת לכרית. בשבילי זאת היתה חווית לידה חדשה כי את הבנות שלי ילדתי בניתוחים קיסריים ולא חוויתי צירים. יצא לי לקבל לידות בתור סטג'רית, אבל זה שונה כשהיולדת היא ביתך, בשר מבשרך... ואז מגיח תינוק, קצת אדום פנים עם אוזני דמבו דבוקים לגולגולת. נדמה לי שהכל היה כשורה. לא זוכרת את משקלו, אשאיר את זה להורים.
אני על הרקיע השביעי. לא עייפה כלל. רוני נשאר עם טלי ואני חוזרת הביתה לקראת הבוקר.
יום שישי, כבר אמרנו... שבת בפתח. שלי החמודה הכינה בשבועיים האחרונים עוגות ל"שלום זכר" ששמורים במקפיא.
מישהו מביא ארבס מירושלים. על כנפי ההתלהבות מצליחה להכין ארוחות לשבת, מזמינים גם את משפחת דרורי לארוחת הערב וה"שלום זכר". הכל עובר ברוב עם ובשמחה.
טלי משתחררת מבית החולים. המשפחה הצעירה מחליטה לעזוב את מעונות הסטודנטים בירושלים ולעבור לפסגות. רק שאין דירה פנויה. אולי קרוון. אבל אין מצב שהתכשיט החדש והיקר יתגורר בקרוון, אז בינתיים מתאחסנים אצלינו. בבוקר הברית טלי ורוני מגלים לנו שהחליטו לקרוא לרך הנולד בשם חנן, על שם הסבא של פליקס. לשם הזה קשור סיפור נוסף. דנה, הדודה של חנן היתה אמורה להיוולד בתוק בן ולהקרא חנן. רצה הקב"ה והיא נולדה בת מקסימה והשם חנן נשאר להמתין לחנן האמיתי. אני ופליקס מתרגשים מאוד מהמחווה. טלי ורוני אומרים שהמתינו ללידה וכשראו את התינוק הבינו שזה השם שמתאים לו.
הברית בבית כנסת של הרב מרדכי אליהו והוא בכבודו ובעצמו הסנדק.
שלושה חדשים בערך המשפחה הצעירה אצלינו. אני מג'נגלת בין העבודה בבית חולים, בקופת חולים, הכוננויות ותחזוקת הבית. טלי באמצע מבחני גמר בבית ספר לרפואה. הראשון, נוירולוגיה, שבועיים אחרי הלידה. קשוח... מקבלים את דירת השכנים ממול שנוסעים לחופשה. טלי לומדת שם במשך היום ומביאים לה את חנן להנקות. בלילה התינוק מוציא קולות משונים שמפריעים לשינת ההורים. ממקמים אותו מחוץ לדלת ומאכילים אותו בלילה מבקבוק, בחלב שאימו המסורה שאבה לפני השינה. דודה דנה האמיצה בת ה14 חוטפת אותו לחדרה ומאכילה... אני לחוצה שמחוסר ניסיון המיינקת הצעירה תגרום לתינוק להחנק, עומדת מחוץ לדלתה ונושמת לרווחה כשהתהליך מסתיים ללא סיבוכים.
טלי, הגיבורה, מצליחה לעבור את המבחנים. כעבור כשלושה חדשים המשפחה הצעירה עוברת לדירה משלהם. חנן ממשיך לבקר אותנו לעיתים קרובות: בארוחות ערב שבת ובשבתות בבוקר כשרוני מביא אותו לפני התפילה, לתת לטלי לתפוס תנומה. קרה,שההורים היו חולים או מאד עייפים אז לכל סוף שבוע וביום ראשון אנחנו מביאים אותו למעון.
תמונות נוספות שעולות לי שקשורות לנכד הבכור.
לא מתחייבת יעל הדיוק בהערכת הגילאים.חנן כבן שנה ומשהו. רוני במילואים. בחצות, שומעת דפיקות בדלת ובכי היסטרי של תינוק. טלי פורצת לדירה עם חנן צורח בעגלה. הוא לא מפסיק לבכות כבר שעתיים והיא אובדת הייצות. אני מנסה להבין מה קורה. לכאורה תינוק חיוני, ללא חום, לא מתפתל מכאבים, רק בוכה בכי חזק שנשמע בריא. בהארה של רגע נותנת לו סוכריה על מקל. הוא תוקע אותה מייד בפה ו... שקט מיוחל משתרר בחדר. אני לומדת משהו שלא מופיע בספרי רפואה.
חנן בן שנתיים. לא מזמן נולד לו אח קטן. טלי ורוני עסוקים עם התכשיט החדש ואני מבלה עם חנן. מטיילים בישוב. חנן שדילג לגמרי על שפת תינוקות ומהרגע שרק התחיל, דיבר בשפה של מבוגרים, מכיר לי את סוגי המכוניות. גם אם הוא תעה, אני ממילא לא אדע עד היום, אבל הוא מלא בביטחון עצמי.
חנן ודביר בני 5ו3. אני מקריאה להם ספר ובתור סבתא רוסיה לא יכולה לדלג על מילים שנראות לי חדשות בלי לבדוק את הידע שלהם. מה זה "נוצץ"? דביר בכנות מודה שלא יודע. חנן מתעקש שכן יודע. "אז תסביר לדביר". "לא רוצה".
חנן בן 5. מאד אוהב פילים וסיפורים על פילים. אנחנו מתחבאים מתחת לשולחן במטבח ומספרים סיפורים בהמצאה ובהמשכים. אחד מתחיל והשני ממשיך עד שאני כמעט נרדמת על הרצפה וחנן עדיין מלא אנרגיות. הפיל האפור שהבאתי לו במתנה כשנולד הולך לאיבוד. אסון טבע. לא מוצאת פיל אפור דומה ומביאה לו אחר. מפואר, בצבעים של כחול עז, אדום, צהוב וירוק. גם נדמה לי גדול יותר. חלום של כל ילד. זה לא מתקבל, נזרק הצידה. שנים לאחר מכן טלי מוצאת וקונה לו במתנה פיל אפור.
חנן ודביר רבים. בעצם, חנן מציק לדביר ורוני "כועס" על חנן. דביר מתחיל להרביץ לרוני ו"מגן" על האח הגדול שרק לפני רגע הציק לו.
טלי ורוני בגרמניה. טלי עוברת ניתוח גב. אני עם הילדים, בני 10, 8, 5, 2. לא מתחייבת על הגילאים המדוייקים. חנן, האח הבכור, מרגיש ומפגין אחראיות. דביר לא מוכן להכנס למקלחת מספר ימים, כבר מריח כמפגע סביבתי. איך ילך מחר לבית ספר? פונה לעזרה של חנן ואם זוכרת נכון, הדברים מסתדרים.
חנן אינו מסתדר עם הלימודים, מחליף בתי ספר ובסוף עושה בגרות אקסטרנית. מהאחים שלו הוא כבר דורש לא לחזור על הטעיות שלו וללמוד טוב. הוא גם בא בטרוניה להוריו שלדעתו היו צריכים להיות יותר קשוחים איתו. באחת השיחות שלנו אני שואלת האם הוא היה מקשיב אם היו מכריחים אותו להמשיך ללמוד בבית ספר. הוא חושב דקה ומודה: כנראה שלא...
חנן בצבא. צריך להגיע ביום ראשון בבוקר לאוטובוס הראשון בתחנה מרכזית. אני אוספת אותו מהבית עם תרמוס של תה חם ונדמה לי עוגיות. הוא מגיע לאוטו בריצה, יחף, עם נעלי צבא ביד ונועל אותם תוך כדאי. הנסיעה.
חנן בחופשה מהצבא או כבר השתחרר. לא זוכרת. רק בטוחה שהוא בבעת. א י בדרך למרפאה. השעה נדמה לי קצת אחר השעה שש. אחרי סיבוב הביוב מרגישה פנצ'ר רציני באחד הגלגלים. מה
אני עושה? הרי מזמן עזבתי את השאיפות להיות כל יכולה ולנסות לבד להחליף גלגל. פעם האחרונה לפני 30 שנה כשניסיתי, לא מצאתי את הגלגל הרזרווי שפליקס היה מוציא אותו מהבגז' לפני שהייתי יוצאת מהאטו( הסתבר שהוא היה מוסתר מתחת לשטיחון). אז בשעה כזו פליקס בתפילה, בטוח לא יענה ובכל מקרה אין לו רכב... נזכרת שחנן אמור להיות בבית, בטח ישן שנת ישרים. אם כל כאב הלב ה"פולני" מתקשרת אלין והנכד הנאמן לא מאכזב. תוך 10 דקות הוא לידי, שמח וטוב לב, לא נותן לי לנגוע בשום דבר והמלאכה נעשית.
חנן מסיים את הישיבה. מתחיל את החיים האמיתיים. התחלבטויות. ברור שצריך ללמוד. מי יכול להרשות לעצמובמשפחת זיידס דרורי המורחבת והמבורכת ב"דוקטורים" לא להמשיך ללימודים אקדמיים... אבל הממוצע בבגרות והפסיכומטרי די מצמצמים את האפשרויות וחנן מתוסכל... באחת מסעדות שבת ולאחר כוס בירה כשאנחנו כנראה קצת "יורדים" על האפשרויות המוגבלות שלו.חנן מתעצבן ושואל בכעס: אז מה אתם רוצים, שאלמד רפואה, שאהיה פרופסור? אז, זה נשמע ממש מופרך ורחוק מהמציאות ואני מרגיעה אותו. לא רוצים כלום, תלמד מה שמתאים לך. אבל חנן עשה את הבלתי יאומן: שיפר בגרות במתמטיקה, התקבל לביוטכנולוגיה, נהיה מצטיין הדיקן והיתה לו אפשרות גם להתקבל ללימודי רפואה. הלב נחמץ מה"ביזבוז" המשוואה שלחיים צעירים ומבטיחים האלה... מתנחמת רק שזה לא היה לשוא. חנן ממשיך לחיות ברשימו ובזיכרון של כל מי שהכיר אותו וכתב עליו.
סבא פליקס:
בס"ד
מבט אישי ליום השלושים לנפילת נכדי חנן במלחמה.
שבעה שבועות של תפילות ממעמקי הלב. את כל התקופה הזאת עברנו בטלטולים מתקווה לייאוש. עשינו את כל המאמצים לעזור לרפואתו: פדיון נפש אצל מקובלים, בקשות ברכה מרבנים מפורסמים וצדיקים פחות ידועים לציבור. הרב עמר עשה שאלה בתורה. כולם אמרו אותו הדבר: תשמחו בחתונתו. פעמיים התקבלו איגרות קודש מהרבי מליובאוויטש עם בשורות רפואה. האם הכל היה טעות? הרב שמואל שטרן ממוסדות ברסלב האיר את עיניי במדרש למגילת אסתר. כתוב שם על שני סוגי גזירות משמים, אלו החתומות בדם ואלו בטיט. נאמר שגזירת טיט עשויה להתבטל, אפשר לשבור את החותם. גזירת טיט היא על גוף האדם. בה נאמר: הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. אך גזירת דם היא על הנפש, דם הוא הנפש. סוד הנשמות הוא כמוס אצל הקב"ה. כנראה שהרצון העליון היה להעלות את נשמתו של חנן אליו. אנו לא משיגים את הכוונה העליונה "כי לֹא מחשבותיי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָ"ה". אז למה היה צורך בשבעה שבועות של ייסורים לחנן, למשפחה ולכל החברים? לעניות דעתי הדבר דומה לשבעה שבועות של ספירת העומר. המטרה היא לטהר את הנפש לקבלת התורה. רק אחרי תקופת הייסורים הקב"ה העלה את נשמתו של חנן לדרגת הרוגי המלכות, למעלה מדרגת הצדיקים. כתוב בספר הזוהר שמלאכי השרת באים לקבל את נשמת הצדיק, להגן עליה מפני מלאכי חבלה ולהביא אותה לגן עדן, למדור המוכן עבורה. מאות וכנראה אלפי אנשים קרעו את לב השמים בתפילות ואמירת תהילים. הדבר מתקשר לפרשת השבוע, "וייקהל משה". עולם הזה הוא עולם הפירוד. משה מייחד את היחידים ומעלה אותם לדרגת קהל ישראל. ייחוד נשמות כזה שייך לעם ישראל בלבד. בתפילות של רבים למען יהודי אחד נעשתה פעולת "וייקהל" באלפי נשמות. כתוב בזוהר שמתפילות נבראים מלאכים בפמליה של מעלה. מחנות מלאכים אלה העלו את נשמתו של חנן לישיבה של מעלה ללמוד מתורת הנשמות. אנחנו למטה סובלים ממרירות ומועקה, אך למעלה שורה שמחה גדולה. אנחנו כבר שומעים את פעמוני המשיח בארצנו. התחושה היא שכל מה שקרה נעשה בהשגחה פרטית. עוד מעט הכוונה הפנימית תתגלה לנו. "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָ"ה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָ"ה דִּבֵּר".
בס"ד
מחשבות לרגל הענקת תעודת מצטיין דיקן לחנן דרורי הנכד האהוב.
המכללה האקדמית הדסה ירושלים.
"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", חז"ל. חנן כבר איננו, אך במכללה ובכלל, הרושם הטוב נשאר. רואים מכך שעיקר חיי אדם אינם חיי גוף אלא נשמה. חנן היה איש טוב ועלה לדרגת צדיק. הוא מסר את חיו למען כלל ישראל. מסירת הנפש לא חייבת להיות קשורה למוות אלא לעשיית הטוב בעולם ללא כוונה לתועלת אישית. אפילו כשהיה פצוע ונלחם על חייו, חשב לא על עצמו, אלא ביקש להישאר בחיים למען רבקה האהובה. הוא אהב חיים, לא חיפש למות אך הכניס את עצמו במודע למלחמה בה המוות מרחף מעל לראש. הוא לא גויס אך נשמתו לא הייתה רגועה לחיות חיי פרט בעת צרה לישראל. הוא עזב את הבחורה האהובה ואת הלימודים בהם השקיע את כוחותיו וקישוריו והצליח להתגייס ליחידת הקומנדו. חי אדם חולפים וימיו קצובים. ההיסטוריה הפרטית היא קטע קטן בספר הדורות. אך קטע זה מתייחס לחיי הגוף בלבד וחיי הנשמה נצחיים. חנן הוא מהנשמה הכללית של עם ישראל וקיים בפועל את דברי חז"ל: "לא יוציא אדם את עצמו מן הכלל". חיו הפכו להיסטוריה הנצחית של כלל ישראל. אמרה התורה: "אדם אתם" בלשון הרבים. כאשר אתם ביחד אתם קרואים אדם. חנן חש את עצמו בתוך הכלל ועלה בנפילתו במלחמת עם מאיש טוב לדרגת אדם צדיק.
דנה זיידס- דודה של חנן
חנן דרורי, האחיין המתוק שלי בן ה- 26, שהתעקש להתנדב למילואים ונפצע בעזה באורח קשה ובמשך 7 שבועות נלחם על חייו עד שברביעי האחרון לפנות בוקר, נשם את נשימותיו האחרונות.
חנני נולד כשהייתי בת 14 והפך אותי לראשונה בחיי לדודה ובכך הגשים לי חלום. אהבתי אותו מהמבט הכחול הראשון שלו- היה קשה שלא להתאהב בו, והייתי גאה כל כך להיות דודה שלו.
את השבועות הארוכים בהם חנן שכב בטיפול נמרץ קשה יהיה לתאר באופן שישמע אמין. יותר מידי דרמות קורעות לב וטלטלות קיצוניות בין יאוש לתקווה. אולי יבוא יום בו אנסה להעלות על הכתב קצת ממה שעברנו שם.
לעת עתה אסתפק בתיאור רגע אחד קטן ויקר מהשבועות הראשונים לאחר הפציעה:
חנני כאוב, נטול קול ויכולת תנועה ומידי פעם נראה שמתעורר קצת לתוך המציאות האיומה שנכפתה עליו. לא היה לי ברור אם הוא באמת איתנו. ישבתי לצידו ואין איש מלבדנו בחדר והסתכלתי עליו באהבה ולטפתי אותו. ופתאום, קריצה. חשבתי שאני הוזה וליתר בטחון שאלתי "חנני, יש מצב שקרצת לי עכשיו?!".
ושוב קריצה מכוונת ורבת משמעות.
מיותר לציין כי הלב שלי פרח מהחזה באותו הרגע ופרצתי בבכי של התרגשות. אין ספק שהבחור ידע לגרום לדודות להתעלף.
והקריצה הזאת כל כך מתחברת לי לאיש שהיה חנן, פוסע בנתיב החיים ברצינות ובכובד ראש אבל תמיד תמיד שומר על קריצה פנימית וחיצונית, מקפיד לא לקחת את עצמו יותר מידי ברצינות.
איזה אובדן.
יש עצב עמוק מאוד אבל גם הכרת תודה על המתנה שהיתה לנו 26 שנים ועל שניתנה לנו האפשרות לאהוב את חנן במלוא העוצמה במשך השבועות האינטנסיביים מאז פציעתו, להלחם על חייו בכל כוחנו ולבסוף, להפרד ממנו באופן שהוא כל כך היה ראוי לו.
זכיתי ללוות את חנני מהיותו בן יומיים ועד שנשם את נשימתו האחרונה.
יש בזה נחמה.
העצב והאובדן ישארו אבל גם עוד יהיו שמחות בהרי יהודה ובחוצות ירושלים
לכולנו
כמו שחנן היה קורץ שיקרה.
מיכל לוי- דודה של חנן
אתמול עלינו לקברו של חנן אחייני האהוב והבכור לאחר תום ימי השבעה. חנן נהרג לאחר פציעה ממושכת במהלך פעילות בעזה. תקופת האשפוז היתה ארוכה ומאתגרת עם הרבה עליות ומורדות תקוות וגם יאוש.
מאמצים בכל הכיוונים נעשו כדי להשאיר את חנני איתנו- מעורבות מלאה של המשפחה בטיפול הרפואי, מסירות בהשגחה וטיפול בחנן מצד המשפחה והחברים, תפילות, ספרי תהילים, סגולות וברכות מרבנים.
אני מרגישה מחויבות לרשום את הפוסט הזה, למרות שהתקופה האחרונה היתה בסימן "אשה בורחת מבשורה" בשבילי , וגם מהפוסט הזה די רציתי לברוח. בימים האחרונים של הפציעה כל שיחת טלפון מההורים היתה מלווה בדפיקות לב... ורצון עמום לברוח ואז אולי זה לא יקרה. אחרי ההלויה אמרתי לאמא שלי-עכשו אני כבר לא מפחדת לענות לטלפון, הגרוע מכל מאחורינו.
בנאדם הופך לסיפור כשיש לו התחלה- אמצע- וסוף.
כולנו מעבירים את החיים בתודעה של הווה מתמשך. אבל אדם שיש לו סוף הוא כבר סיפור.
את המחשבה הגולמית והמפחידה הזו פגשתי בלילה שהסתבר להיות האחרון. פתאום הבנתי שאת חנן ליוויתי מההתחלה שהיתה קרובה, דרך אמצע שהיה לעתים קרוב ולעתים רחוק, עד לסוף שהיה צפוף בשבילנו ומעורפל בחלק מהזמן בעבורו. ובאותו לילה אחרון (כשכבר לא נותרו הרבה תקוות) זו היתה תובנה כואבת וקשה.
זה היה לילה ללא שינה אמיתית, שבו גירדתי קטעי זכרונות וחויות (בזמן ששני גופים קטנטנים חמימים וחולים בועטים בי משני הצדדים). והידיעה הזאת שיש מציאות אפשרית של התחלה וסוף היתה מאוד מטרידה וקשה. זהו, זה הסוף שלך? שאלתי בלב.
כשהנשמה של חנן נפרדה מהגוף (והאמת גם בשלב שלפני, כפרה עליו איזו יציאה דרמטית מההצגה הוא נתן) היא ממש התנוצצה וזרחה באור גדול. כולנו פתאום הבנו מי היה חנן, ואיזה אור הוא היה בעולם. ממש אור, אדם של הארת פנים, שמחת חיים, אכפתיות ואמביציה.
ומיד הוא הפך לסיפור, ואני שוב מחיתי.
חנן הוא לא סיפור, חנן הוא בן משפחה, הוא חבר הוא בנאדם. וכמו שהתעקשתי לנבור בזכרון כדי לתפוס מיד קטעי זכרונות כדי שלא יברחו, כך התאמצתי לתפוס מחוות גוף ורגעים של כעס או עצבות או חולשה שהיו בו לפעמים, כשהיה קצת פחות הדובון אכפת לי שהיה רוב הזמן.
גם כששלמה (אחיין מס 2, בנדוד של חנן וחבר טוב) סיפר לי על המריבות שלהם, זה איזן לי את התמונה.וקצת רווח לי.
ואת חנן באמת היה אפשר לספר כסיפור קלאסי ושובר לב. כמו הדמויות הנהדרות של ספרי הנעורים והמלחמה שקראנו בילדותנו.
אפשר לספר אותו כגיבור שנולד כנסיך אהוב ונהדר, גדל לילד מקסים, הסתבך עם עצמו בשנות הנעורים, וכשהגיע לתקופת שיא של אהבה וזוגיות והתפתחות אישית הכל נגדע. תאמינו לי, גיבור קלאסי כולל הכל. כן, כולל עיני תכלת ובלורית זהובה, כל החבילה.
כמו כל חבריו ומכריו גם אני חייבת להתנצל בפניו על התיאור הזה. (שבוודאי היה מגדיר כ"מפוקפק")
את האצבעות הקטנטנות והמושלמות שתפסו לי את האצבע ואת עיני התכלת בבית החולים כשנולד אני זוכרת פתאום טוב לא פחות ממחוות מתוקות של ילדיי שלי. את העונג המתוק של התינוק השמנמן והיפהפה שהייתי מוציאה מהמעון, וכשהייתי נחלצת לעזרה (מודה, הייתי ילדה מפונקת אז לעתים שלא ברצוני השלם) ומחליפה חיתול או נותנת בקבוק. זוכרת את הילד שעמד מול הילדים בגן בחורשה וכולם הביטו והקשיבו לו. זוכרת טיולים נעימים לגן חיות ולטבע, דלקות אוזניים ותסכולים מבית הספר.
הזכרונות רצים קדימה, לתקופת התיכון שהיתה לא פשוטה, וכמה מרחוק קצת דאגנו.
(לימים כשגידלתי את בני הבכור הזכרונות התערבבו. גם בארי שלי היה תינוק בלונדיני ומקסים. ועד היום אני מרגישה איזו זהות נסתרת אצלי בלב בין שניהם. משהו בלימוד של טיפול בתינוק מימי הנערות המוקדמת התערבב לי עם האמהות הצעירה)
ואחכ חנן פשוט התחיל להפתיע, כשהלך לישיבת הסדר בעותניאל ונהיה תלמיד רציני, וכשהצליח לסובב את המערכת ולהגיע בצבא למקומות הכי מענינים עם פרופיל שלא ממש תואם. הפתיע בבחירת המקצוע כשבחר ללמוד ביוטכנולוגיה ועוד יותר הפתיע כשגילינו שהוא סטודנט חרוץ ומאוד מצטיין. וכמובן הפתיע כשהצליח להכנס ולהלחם בעזה ממש בהתנדבות.
הזוגיות שלו אולי פחות הפתיעה, כי הוא היה אדם שיודע לאהוב ומצא לו את האחת המדויקת.
וכן, גם הסוף היה מפתיע... נפצע קשה, נלחם כמו אריה, עד שכבר לא היה יכול.
הוא הפך אותנו פתאום למשפחה שכולה, ופתאום נכנסו לחיים מושגים של געגועים עזים.
ואת כל זה חשוב לי לספר באריכות (יחסית) כדי שנזכור את חנן כחנן.
מקוה שהילדים שלי לא יגדלו על חנן האגדה, אלא יצליחו לשמר בלב קצת זכרון אמיתי וחי של חנן.
כשהמצב התחיל להתדרדר באופן מדאיג פתחתי ספר תהילים בפרק כז (הפרק של חנן, כי הוא היה בן 26) וקראתי. ומשם המשכתי הלאה. פתאום נחת עלי איזה רעיון חדשני שאני צריכה להמשיך עד פרק קכ (120) כדי להבטיח לחנן חיים מלאים. בכל פעם קראתי עוד כמה פרקים (דימיתי שאני לוחשת באוזנו לנשמה כדי שתתעורר ותאבק להשאר כאן), אבל לא הצלחתי לסיים את המשימה. נו מילא, ניחמתי את עצמי בינתיים סבבה לנו גיל 50 ומשהו... אחרי זה נמשיך.
כשאנחנו מתפללים על תחיית המתים, נדמה לי לפעמים שאנחנו מתפללים על עצמנו, החיים. שנתחיל לחיות באמת ולהיות קצת פחות מתים.
אני רוצה להאמין שבאים ימים שבהם נצליח להבין שבעצם זה גם ככה לגבי המתים. גם הם בעצם חיים, באיזה מובן שעדיין לא הצלחנו לגמרי להשיג.
ואולי שם נמצאת הגאולה, כשהפער בין החיים למתים יתחיל להצטמצם.
וחנן, אם לא אהבת את כל הפלפול הזה אז סליחה.
חנן, אהבתי ואוהבת אותך כל כך. (לא נוהגים להתבטא ככה במחוזותינו האשכנזים, אבל אני מאמינה שידעת).
היית מובן מאליו בעולם שלי, ועכשו למדתי עליך ועל החיים המון דברים חדשים.
אהבה היא אנרגיה קיימת בעולם, והיא לא מתה.
תשלח כוחות של חיות לכל אוהבך, תלווה אותנו שלא נרגיש שנשארנו בלעדיך.
תעזור לנו להמשיך בעולם את ה"חנניות" גם עכשו כשלעינינו אתה אינך.
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כה ח)
אוהבת, דודה
אביגיל זיידס טאובין- בת דודה של חנן
תמיד בשבתות אצל סבתא סופה אחינעם בת השש, בת דודתו הייתה מגיעה כשהיא לבושה בשמלת חד קרן צבעונית
וחנן עם הבעה צוחקת היה שואל בקול מופתע "אחינעם צביה זיידס טאובין את כולך עם חד קרן אפילו הנעלים חד קרן?"
ואחינעם בחיוך גדול הייתה מספרת על כול שמלות חד הקרן שלה.
רבקה- בת זוגו של חנן
לפני שנה חנן לקח אותי ואת המשפחה שלי לטיול בתקוע ד׳ הוא הרגיש מחויבות להראות למשפחה שלי את היופי של ארץ ישראל. המשפחה שלי כ״כ התלהבו מהטיול הזה שהם מדברים על זה עד היום. אני זוכרת שישבנו על הכיסאות האלה בתמונה הרגשתי חופשית הרגשתי שאני לא צריכה יותר מזה החבר הכי טוב שלי הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם יושב לידי מסתכלים על הנוף המטורף המשפחה שלי כל כך נהנים מי צריך יותר מזה? חנן הוספת כל כך הרבה שמחה וחופשיות לחיים שלי אני לא מאמינה שהחבר הכי טוב שלי לא כאן היינו אמורים להיות מאורסים עכשיו ומתכוננים לחתונה שלנו. אני יודעת שלא הייתה מוותר על ליל הסדר אצל סבא וסבתא והייתה אומר לי ריף את חייבת לחוות את ליל הסדר איתם. כל כך אהבת להיות עם המשפחה שלך הם היו כל כך חשובים לך. חנני אני לא יכולה לדמיין את המשך החיים שלי בלעדיך איפה אתה? איפה אתה שיחזיק לי את היד מתחת לשולחן? מי יעשה את הצחוקים? מי ילמד איתי? חנני אהוב ליבי את כל כך חסר לי💔 מתגעגעת אליך. שנה שעברה היינו כל כך שמחים לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים והשנה אני לא אצליח להוריד את העצב ודמעות מהפנים. ״מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות״
חנן דרורי בן זוגי האהוב,
3 חודשים שאתה לא איתי 3 חודשים של געגוע וחוסר עמוק וכואב. חנני התנדב לשרת, משהו בתוכו צעק להיכנס להילחם הוא הרגיש שזה השליחות שלו. לפני שהוא יצא הוא חיבק אותי חזק ואמר לי כמה הוא אוהב אותי ואמר ״ רבקה זה בגנים שלי״. ואחרי חודש של לחימה בעזה חנן נפצע קשה, הוא נלחם על חייו למשך חודשיים ונפטר ב7 בפברואר ובכ״ח ״כוח״ שבט.
לחנן היה הרבה כוחות הוא היה בן אדם עמוק חכם אחראי ,רגיש לכולם , אבל הוא גם היה שטותניק ומצחיק, היה לו שמחת חיים, הוא היה חייכן היה לו שמחה טבעית. הוא נהנה והתרגש אפילו מהדברים הקטנים ,חנן חיי כל יום עד הסוף! הוא היה נוכח! הוא היה חיי את הרגע!, הוא היה איש של חסד תמיד עזר לכל זקנה ברחוב ובכל מקום, הוא היה סקרן תמיד רצה להרכיב את הידע שלו וללמוד דברים חדשים. חנן למד בישיבת עתניאל שבנתה מאוד את אישיותו. אהב להתפלל בטבע ולמד בקביעות.
חנן למד ביוטכנולוגיה הוא היה אמור להיות בשנה השלישית ואחרונה ואחרי שהוא נפטר הודיעו לנו שהוא היה מצטיין דיקן, חנן חלם להיות רופא או ביוטכנולוג הוא בחר בתחום, כדי לעזור לאנשים ולעולם.
חנן חיי את הערכים שלו.
היה בן אדם חברותי חנן נתן מקום לכולם הוא ידע בדיוק איך להתחבר לאנשים היה לו כישרון לראות הייחודיות של כל בן אדם שפגש החברים שלו סיפרו לי כמה הוא היה משמעותי עבורם הוא היה איש שיחה הוא הבין אנשים הוא ידע איך להינות מהחיים במיוחד עם החברים שלו.
היה לו אהבה גדולה לארץ ישראל הוא טייל הרבה . אני מקווה שמידותיו ותכונותיו ימשיכו להאיר ולהשפיע ושכל אחד מאיתנו יקח משהו קטן מחנן.